על הקשר בין מחול למרפסות

 

הפוסט הבא הוא על איך הפכתי מאב לשתי בנות רקדניות לאביהן של 21 בנות רקדניות וההשפעה של כך על חיי היום יום שלי, אבל לפני כן מעט רקע.

איך הכל התחיל?

כמו לא מעט הורים לבנות (ובנים), כבר שנים שאישתי ואני 'טייסי תובלה' מהבית אל הסטודיו למחול וחזרה. תפקידנו להטיס את הבנות מכאן לשם ומשם לכאן. אני לפעמים לא זוכר לאן המראנו, מתי נוחתים. מודה כי ב'טיסות' שלי תמיד יש איחורים, אובדן מזוודות, כיבוד נוראי ורמת הניקיון במעברים מחרידה.

 

כמובן על הדרך עושה קונקשנים, את הבנות מוריד בצרכניה, את המצרכים מוריד בסטודיו ואת החברות של הבנות אותן הבטחתי להנחית, משאיר בשערים 6 ו 7 (שערי כניסה ליישובים סמוכים). בקיצור, השנים הארוכות לצידן של בנות מחוללות עשו את שלהן ומצאתי עצמי עוקב באדיקות אחר התפתחות תחום המחול בבית ומחוצה לו.

מחול זה ה'כדורגל' שלי

האהבה שלי לתחום המחול היא טעם נרכש, לא שלפני כן פיצחתי וירקתי קליפות גרעינים במגרשי כדורגל, זה מעולם לא קרה ולעולם לא יקרה, אבל ללא ספק היה כאן תהליך.

הנסיעות לתחרויות, הפליאה מהדבר הכה אינטליגנטי הזה, העדינות, העצמה, הדיוק, המסע שעוברות הבנות דרך הגוף, התנועה, המשמעת, החינוך, הערכים, הרעות, ההתמודדות עם מה שאני קורא 'חיים' … כל אלו כך היה לי ברור הם בדיוק הבסיס שכל אדם צריך, בוודאי בצעירותו כדי לפתח כישורי חיים.

החיבור הנפלא הזה על פלטפורמה שבמקרה זה היא מחול, עורר בי השראה ותשוקה לרצות לבחון איך אוכל לקחת בכך חלק אך מבלי חלילה להיות "הליקופטר" או "מתערב", כי אינני כזה בשום צורה. וכך לפני 3 שנים החיים יצרו הזדמנות והוצע לי להצטרף ללוות משלחת מחול ראשונה מסוגה לסבב הופעות בגרמניה.

כמה שמחתי על ההזדמנות?

כמו ילד בליגת הנוער שהוזמן ע"י מסי לעלות לפתיחת משחק בליגת האלופות. ממה חששתי? מלא למצוא את האיזון הנכון בין היותי אב, בוגר (על זה אפשר להתווכח) בסביבת 20 בנות בגיל העשרה שאינן מכירות אותי ואינני מכיר אותן ואת צרכיהן באירוע שכזה ובכלל.

אתגר בכלל לא פשוט, אך סמכתי על החושים ועל סף הרגישות הגבוה שלי שלא להפוך לנודניק טרחן. מנסיוני בעבודה עם בני נוער ידעתי כי הסוד בלמצוא את הדרך לבנית אמון, טמון ביכולת ליצור מעטפת תומכת מרחוק, מנגנון 'קומנדו' יעיל ומדוייק שכל מטרתו לתמוך בצרכים העולים. כיפת (גראנד ז'טה) ברזל אם תרצו.

הנוסחה אכן עבדה ואת הסשן הראשון – גרמניה 2016 סיימתי מותש אך עם חיוך ע נ ק ! של הצלחה, בעיקר לאור העובדה שנוצר כאן חיבור משולש קסום בין הנהלת הלהקה, הבנות ואנוכי כמובן.

שכפול ההצלחה

עוד לא חלפו להם 24 שעות מאז שבנו מפסטיבל המחול דל סול שבאיטליה והפעם עם המון נסיון שנצבר, למידה, הפקות לקחים מפעם קודמת ועוד… ניכר כי הפעם הזו הייתה קפיצת מדרגה נוספת ומשמעותית בכל הרבדים.

הזוית שלי

אמנם  כבר הצגתי אותה, אך אחדד מעט. לתפיסתי יש כאן היבט חינוכי ממדרגה ראשונה, כל עניין ה – חו"ל והריקוד, הם באמת רק פלטפורמה ליצירת אין ספור ערכים שהיריעה קצרה מלהכיל, בעיקר מרגיש שזכיתי. תודה על האמון והתמיכה דבר מכל אלו אינו מובן מאליו.

איך כל זה קשור ל'מרפסות מרקדות' ולחיבה שלי לגינות מרפסת?

אהיה מעט  פילוסופי, אם אני קושר זאת לעולם התוכן שלי, כל מרפסת היא מעין במה. כל שצריך לעשות הוא להקפיד להוציא את הבנות לכמה שיותר מרפסות מרקדות (חו"ל סטייל ושכאלה בארץ כמובן וכמה שיותר), ותראו בכל פעם אילו גלי פריחה יופיעו.

אה כן, ותודה ענקית לבת שלי, שנידבה אותי לפני 3 שנים למשימה מבלי למצמץ ובלי לשאול אותי בכלל  : – ) ראו פרק ההזדמנות למעלה. נעם, חכי חכי…

מה הלאה?

כנראה שאמשיך לטוס בגובה נמוך ולפספס המראות ונחיתות עם תיקי איפור, מברשות, וגומיות שיער מפוזרות בין המעברים על רצפת ה'מטוס' שלי, אך לא אפספס להיות שם תמיד עבור הרוקדות.

זכות גדולה.

אייל